מסכת מעשר שני, פרק א, משנה ב
משנה ב: מַעְשַׂר בְּהֵמָה, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי, וְלֹא בַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ הָאִשָּׁה. הַבְּכוֹר מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּמִים חַי, וּבַעַל מוּם חַי וְשָׁחוּט, וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ הָאִשָּׁה.
משנה ב: כל אדם שיש ברשותו בהמות טהורות, צריך להפריש אחד מעשרה מכל הבהמות שנולדו ברשותו, ומעלה אותו לירושלים ומקריבו שם, מקטירים את האימורים, והבשר נאכל לבעלים בירושלים. מַעְשַׂר בְּהֵמָה, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ כשהוא תָּמִים חַי והוא הדין שאין מוכרים אותו שחוט), וְלֹא כשהוא בַעַל מוּם לא חַי וְלא שָׁחוּט, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ את הָאִשָּׁה, כיון שזהו כמכר, האסור.
הַבְּכוֹר של בהמה טהורה, שדינו להינתן לכהן, מוֹכְרִין אוֹתוֹ – רשאי הכהן שקיבלו למוכרו כשהוא תָּמִים חַי, אך לא כשהוא שחוט, וּבַעַל מוּם בין חַי וּבין שָׁחוּט, וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ את הָאִשָּׁה, כיון שמותר למוכרו.
