מסכת ביצה, פרק ג, שיעור 37

הסוגיא שלפנינו דנה בענין ניפוי קמח ביום טוב: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין שׁוֹנִין קֶמַח – אין מנפים קמח פעם שניה בְּיוֹם טוֹב, אף שכבר ניפוהו בחול ועושים זאת פעם שניה רק כדי לְיַפּוֹתוֹ, כיון שהיה ניתן לעשות זאת בערב יום טוב. מִשּׁוּם רַבִּי פַּפּוּס וּמִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אָמְרוּ, שׁוֹנִין – מותר לנפותו פעם שניה ביום טוב. וְשָׁוִין – והכל מודים בדין זה, שֶׁאִם נָפְלוּ לְתוֹכוֹ (-לתוך הקמח) צְרוֹר אוֹ קֵיסָם, שֶׁשׁוֹנִין – שמותר לנפותו שוב, כיון שלא היה ניתן לעשות זאת בערב יום טוב, שהרי עתה, ביום טוב עצמו, התערבה בו הפסולת.

מביאה הגמרא מעשים מהנהגותיהם של האמוראים בענין זה: דְּבִיתְהוּ (-אשתו) דְּרַב יוֹסֵף, הֲוָה נָהַלָה קִימְחָא אַגַבָּא דִּמְהוּלְתָא – היתה מנפה את הקמח ביום טוב בפעם השניה בְּאַחוֹרֵי הנפה, דרך שינוי. אָמַר לָהּ בעלה, רב יוסף, חֲזִי דַּאֲנָא רִיפְתָא מְעַלְיְתָא בָּעֵינָא מִינָךְ – התבונני, שאני מבקש שתאפי פת נקיה ומעולה, כלומר, אין את צריכה לטרוח ולנפות את הקמח דרך שינוי, כיון שמותר לנפות את הקמח בפעם השניה ביום טוב.

מעשה נוסף: דְּבִיתְהוּ (-אשתו) דְּרַב אַשִּׁי, הֲוָה נָהַלָה קִימְחָא אַגַבֵּיהּ דְּפָתוֹרָא – היתה מנפה את הקמח בפעם השניה ביום טוב בְּאַחוֹרֵי השולחן, דרך שינוי, אָמַר רַב אַשִּׁי, הָא דִּידָן – הרי אשתי בְּרַתֵּיהּ (-בתו) דְּרָמִי בַּר חָמָא הִיא, וְרָמִי בַּר חָמָא הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפִּי – היה נמצא תמיד לפני רב פפי, מָרֵי דְּעוּבְדָא – ורב פפי היה מדקדק במעשיו, וְאִי לַאו דְּחַזַּאי בְּבֵי נָשָׁא – ואם לא שראתה בבית אביה שכך היו נוהגים לנפות את הקמח ביום טוב, לֹא הֲוָה עַבְדָהּ – לא היתה עושה כן, ואם כן זו ראיה שכך ראוי לעשות.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין הדרכים המותרות לקנות מאכלים ביום טוב עצמו: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הוֹלֵךְ אָדָם ביום טוב אֵצֶל רוֹעֶה הָרָגִיל אֶצְלוֹ (-שהוא רגיל לקנות ממנו בהמות), וְאוֹמֵר לוֹ, תֶּן לִי גְּדִי אֶחָד, אוֹ תן לי טָלֶה אֶחָד. וכן הולך האדם ביום טוב אֵצֶל טַבָּח הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֶּן לִי כָּתֵף אֶחָד אוֹ יֶרֶךְ אַחַת. והולך אֵצֶל פַּטָּם (-מגדל עופות) הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֶּן לִי תּוֹר אֶחָד, אוֹ גּוֹזָל אֶחָד. והולך אֵצֶל נַחְתּוֹם (-אופה) הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ תֶּן לִי כִּכַּר אֶחָד אוֹ גְלוּסְקָא (-עוגה) אַחַת. והולך אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֶּן לִי עֶשְׂרִים בֵּיצִים, אוֹ חֲמִשִּׁים אֱגוֹזִים, וַעֲשָׂרָה אֲפַרְסְקִין, חֲמִשָּׁה רִמּוֹנִים, וְאֶתְרוֹג אֶחָד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ סְכוּם מִקָּח. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר חולק ואוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר לוֹ סְכוּם מִנְיָן. ומבאר הרי"ף את מחלוקתם, פֵּירוּשׁ 'סְכוּם מִקָּח' שאסר תנא קמא, היינו כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כֶּסֶף שהוא חייב לו מפעמים קודמות שקנה אצלו, לֹא יֹאמַר לוֹ למוכר תֶּן לִי בִּסכום מסוים של כֶסֶף, וְיֵשׁ לְךָ עָלַי כֶּסֶף אַחֵר, הֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי שְׁנֵי כְּסָפִים. אבל מותר לומר לו את מנין המאכלים שהוא חייב לו, וכגון הריני חייב לך חמישים אגוזים, תן לי חמישים נוספים ואהיה חייב לך מאה אגוזים. וּ'סְכוּם מִנְיָן' שאסר רבי שמעון בן אלעזר, היינו שלֹא יֹאמַר לוֹ אפילו מנין מאכלים, וכגון הֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי כבר חֲמִשִּׁים אֱגוֹזִים מפעם קודמת שקניתי ממך, תֶּן לִי חֲמִשִּׁים אֲחֵרִים, וַהֲרֵי יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי מֵאָה.

סְלִיקוּ לְהוּ אֵין צָדִין