ספר נשים: הלכות גירושין, פרק יב

ז) במה דברים אמורים שאם שנים אמרו נתגרשה ושנים אמרו לא נתגרשה מוחזקת היא כאשת איש אפילו שהיא עצמה טוענת שהתגרשה, כשאמרו אותם עדין 'עכשיו נתגרשה', שהרי אנו אומרין לה, אם אמת הדבר שהתגרשת כעת, הוציאי גיטך, וכיון שאינה מוציאה הרי זו קצת ראיה שלא נתגרשה. אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה, יש לומר שכבר אבד הגט, והואיל והיא אומרת גרושה אני בודאי, ושני עדים מעידין לה שהתגרשה, אף על פי שהשנים האחרים מכחישין אותן, אם נשאת לאחד מעדיה, לא תצא, שהרי היא ובעלה טוענים שהם יודעין בודאי שהיא מותרת, וחזקה היא שאין מקלקלין את עצמן להנשא באיסור. אבל אם נשאת לאחר, הואיל והדבר אצלו ספק, שהרי יש עדים המעידים שלא התגרשה, וכן אם היא עצמה אמרה איני יודעת, אפילו נשאת לאחד מעדיה, הרי זו תצא, והולד ספק ממזר.
ח) אמרו שנים 'ראינוה שנתגרשה', ושנים אומרים 'לא ראינוה שהתגרשה', אף שאינם מעידים בפירוש שלא התגרשה, מכל מקום אם היו כולם שרוים בחצר אחת, הרי זו לא תנשא, כיון שמסתבר שאם היתה מתגרשת היו הכל יודעים זאת, ועדותם ש'לא ראו שהתגרשה' נחשבת קצת כעדות שלא התגרשה, ומכל מקום, כיון שאין זו עדות ממש שלא התגרשה, אם נשאת לאחר לא תצא, והולד ממנו כשר, כיון שבני אדם עשויין לגרש בצנעה, ויתכן שמחמת כן העדים האחרים לא ראו שהתגרשה.