מסכת תענית, פרק ב, שיעור 14

נאמר באנשי נינוה (יונה ג ח) 'וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם'. מבררת הגמרא, מַאי – מה ביאור הפסוק 'וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם', אָמַר שְׁמוּאֵל, אֲפִילוּ גָּזַל מָרִישׁ – קורת עץ, וּבְנָאוֹ בַּבִּירָה – בנאו בתוך בנין גדול, ואינו יכול להוציאו מתוך הבנין הבנוי, היה מְקַעֲקֵעַ (-עוקר והורס) את כָּל הַבִּירָה כּוּלָהּ, וּמַחֲזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אָדָם שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרָה, וּמִתְוַדֶּה עליה, וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּהּ – אינו מתקן אותה, כגון שגזל ואינו משלם את הגזילה, לְמַה הוּא דּוֹמֶה, לְאָדָם שֶׁתּוֹפֵס בְּיָדוֹ שֶׁרֶץ, שֶׁאֲפִילוּ טָבַל בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. אבל אם זְרָקוֹ מִיָּדוֹ וטבל, מִיָּד עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח יג) 'וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם'. וְאוֹמֵר – ונאמר עוד (איכה ג מא) 'נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפַּיִם, אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם', כלומר, נישא את הלב עם הכפיים, שלא רק הלב יהיה נקי על ידי חזרה בתשובה, אלא גם הידיים יהיו נקיות מעוון על ידי השבת הגזילה.

משנה

משנתנו ממשיכה בביאור סדר התפילה בימי התענית: עָמְדוּ בַּתְּפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה אדם שהוא זָקֵן, וְרָגִיל בסדר התפילה, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּנִים המוטלים עליו לפרנסם, וּבֵיתוֹ רֵיקָן ממזונות, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה. וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה ברכות שֶׁאומרים בְּכָל יוֹם בתפילת העמידה, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶם עוֹד שֵׁשׁ ברכות, ואֵלּוּ הֵן, פסוקי זִכְרוֹנוֹת וּפסוקי שׁוֹפָרוֹת, כדרך שאומרים בתפילות ראש השנה, ואחר כך אומר את מזמורי התהילים הללו, 'אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִי', 'אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים', 'מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה", 'תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף', ויחד הן שש ברכות. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, אֶלָּא אוֹמֵר תַּחְתֵּיהֶם את הפרשה (מלכים א' ח לז) 'רָעָב כִּי יִהְיֶה בָּאָרֶץ' וְגוֹמֵר, ו'אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת' (ירמיהו יד א). וְאֹמֵר חוֹתְמֵיהֶן – ובכל הברכות הללו אומר את נוסח החתימות שתיקנו להן, וכמו שיבואר במשנה הבאה.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, עָמְדוּ בִּתְפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם זָקֵן וְחָכָם, אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה אֶלָּא הָרָגִיל בתפילה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יש להוריד לפני התיבה אדם שהוא מְטֻפָּל בילדים וְאֵין לוֹ מזונות עבורם, וְיֵשׁ לוֹ יְגִיעָה בַּשָּׂדֶה, ומתוך כך הוא מכוון היטב בתפילה על הגשמים, וּבֵיתוֹ רֵיקָן, זָקֵן, וּפִרְקוֹ נָאֶה, שְׁפַל בֶּרֶךְ, וּמְרֻצֶּה לָעָם – שמסכימים שיתפלל, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימוּת, וְקוֹלוֹ עָרֵב, וְרָגִיל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בִּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בְּמִשְׁנָה וּבְמִדְרָשׁ בְּתַלְמוּד וּבַהֲלָכוֹת וּבַהֲגָּדוֹת, וּבָקִי בְּכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן.

מקשה הגמרא, אָמַר מַר – שנינו בברייתא, 'מְטֻפָּל, וְאֵין לוֹ', וקשה, שהרי הַיְינוּ – זהו אותו ענין של 'בֵּיתוֹ רֵיקָן', ומדוע אמרה זאת הברייתא פעמיים. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי – מה היא כוונת הברייתא בלשון 'ביתו רֵיקָן', זֶה אדם שֶׁבֵּיתוֹ רֵיקָן מִן הָעֲבֵירָה.

ממשיכה הגמרא ומבררת, מַאי 'זָקֵן וּפִרְקוֹ נָאֶה' (והרי 'פרקו' הוא זמן צעירותו של האדם, וכאן מדובר במי שהוא כבר זקן), אָמַר אַבַּיֵּי, זֶה אדם שֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע אפילו בְּיַלְדוּתוֹ, והיינו שגם בצעירותו, כשעמד על פרקו, היו מעשיו נאים (תוספות).

נאמר בפסוק (ירמיהו יב ח) 'הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר, נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ', אָמַר מַר זוּטְרָא, אָמַר רַב, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שאָמַר כן רַבִּי אַחָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, זֶה שְׁלִיחַ צִיבּוּר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן – רשע, שהקדוש ברוך הוא שונאו, והוא נותן עליו בקולו ומתפלל אליו.

הגמרא מביאה ברייתא בענין שליח ציבור הראוי שתתקבל תפילתו: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּבָה כשליח ציבור ביום תענית, וְאָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. יָרַד אַחֲרָיו רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר רק 'אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אָבִינוּ אָתָּה. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, רַחֵם עָלֵינוּ', וְנַעֲנָה מן השמים, שירדו גשמים. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, הטעם שרבי עקיבא נענה ורבי אליעזר לא נענה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה – רבי עקיבא, מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – אינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו, אלא מניח מידותיו והולך לו, ונהגו עמו מהשמים מידה כנגד מידה וקיבלו את תפילתו לפנים משורת הדין, וְזֶה – רבי אליעזר, אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו.