מסכת כלים, פרק ה, משנה ו

משנה ו: תַּנּוּר שֶׁנָּתַן בּוֹ עָפָר עַד חֶצְיוֹ, מֵעָפָר וּלְמַטָּן, מִטַּמֵּא בְמַגָּע. מֵעָפָר וּלְמַעְלָן, מִטַּמֵּא בַאֲוִיר. נְתָנוֹ עַל פִּי הַבּוֹר אוֹ עַל פִּי הַדּוּת, וְנָתַן שָׁם אֶבֶן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם מַסִּיק מִלְּמַטָּן, וְהוּא נִסּוֹק מִלְמַעְלָן, טָמֵא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְהֻסַּק מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא:

משנה ו: תַּנּוּר שֶׁנָּתַן בּוֹ – מילא את חללו עָפָר עַד חֶצְיוֹ, ונגעה בו טומאה, מֵעָפָר וּלְמַטָּן, מִטַּמֵּא בְמַגָּע, כלומר, אם נגע שרץ בחלק העליון של התנור, נטמא גם החלק התחתון המלא בעפר. מֵעָפָר וּלְמַעְלָן, מִטַּמֵּא בַאֲוִיר – אך אם היה שרץ באויר התנור, כלי חרס נטמא מאוירו, אין החלק התחתון של התנור, המלא עפר, נטמא עם החלק העליון, אלא רק החלק העליון טמא.

כפי שהתבאר לעיל, התנור מקבל טומאה רק לאחר שהסיקוהו היסק ראשון. וסתם תנור מונח על הקרקע, והמשנה דנה עתה בתנור שבזמן ההיסק הראשון לא היה מונח על הקרקע. נְתָנוֹ לתנור עַל פִּי הַבּוֹר, אוֹ עַל פִּי הַדּוּת – כמו בור, אלא שהוא למעלה מהקרקע, וְנָתַן שָׁם אֶבֶן בין דופן התנור לדופן הבור, כדי שלא יפול התנור לתוך הבור, ואז הסיקוהו היסק ראשון, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כיון שנאמר בפסוק 'תנור וכירים יותץ', הרי אין לשון 'נתיצה' שייכת אלא בדבר המחובר לקרקע, ולכן יש צורך שאף ההיסק של תנור זה יהיה מהקרקע, ולכן רק אִם מַסִּיק את התנור מִלְּמַטָּן – מקרקעית הבור, וְהוּא נִסּוֹק מִלְמַעְלָן – ממקומו שבחלק העליון של הבור, טָמֵא – הרי הוא מקבל טומאה, כיון שבאופן זה הוא נחשב מחובר לקרקע, אך אם אינו מחובר לקרקע הרי הוא כתנור המיטלטל שלא שייכת בו לשון נתיצה אלא לשון שבירה, ולכן אינו מקבל טומאה על ידי היסק זה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְהֻסַּק מִכָּל מָקוֹם, אפילו מאש שאינה בקרקעית הבור, ואפילו היה התנור תלוי בצוארו של גמל והסיקוהו שם, הרי הוא טָמֵא – ראוי לקבל טומאה, כיון שנגמרה מלאכתו בכך.