מסכת עדיות, פרק א, משנה ב

משנה ב: שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לַחַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִקַּבִּים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בַּחַלָּה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה פְּטוּרִין. חֲמִשָּׁה וְעוֹד, חַיָּבִין:

משנה ב: נאמר בתורה לגבי מצוות הפרשת חלה (במדבר טו יט-כא) 'וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה', רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ, מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם', ומכך שאמרה התורה לישראל בהיותם במדבר לשון 'רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם', יש ללמוד ששיעור העיסה המחוייבת בהפרשת חלה היא כשיעור העיסה שהיה לישראל במדבר, והיינו עשירית האיפה, שזהו שיעור עומר לגולגולת של הַמָּן שהיה יורד לכל אדם במדבר, אמנם נחלקו התנאים כיצד משערים זאת, שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לַחַלָּה – עיסה בשיעור קב, חייבת בהפרשת חלה, וטעמו, כיון ששיעור 'אֵיפָה' הוא שמונה עשר קבין, ומשערים את עשירית האיפה 'מִלְבַר', כלומר מחוץ לשיעור האיפה כולה, ונמצא שעשירית האיפה היא שני קבים, וכיון שאמרה התורה 'עריסותיכם' בלשון רבים, יש ללמוד שמכל עשירית האיפה עשו שתי עיסות של קב, וכל עיסה כזו חייבת בחלה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, חיוב חלה הוא רק בעיסה הנעשית מִקַּבַּיִם – משיעור שני קבים, כיון שהוא סובר שבלשון 'עריסותיכם' אין כוונת התורה שכל אחד עשה מחלקו שתי עיסות, אלא נקטה התורה לשון רבים כיון שהיא מדברת לכל ישראל, ונמצא ששיעור עשירית האיפה הוא שני קבים, ורק על שיעור עיסה כזו יש חיוב הפרשת חלה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה, וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בַּחַלָּה, וטעמם, כיון שאמנם סוברים הם כבית הלל, שחיוב הפרשת חלה הוא רק משיעור 'עשירית האיפה', אך חולקים הם עליהם בדרך המדידה של שיעור זה, וסוברים שאין העשירית 'מִלְבַר', מחוץ לאיפה עצמה, אלא 'מִלְּגָיו', בתוך האיפה עצמה, ונמצא שעשירית של שמונה עשרה קבים אינם שני קבים, אלא שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה עֲשִׂירִיּוֹת של קב, ובנוסף לכך, בזמן חכמים בירושלים הוסיפו על המידות, וששה קבים של המדבר היו כשיעור חמשה קבים של ירושלים, ונמצא ששיעור שמונה עשרה קבים שהיו במדבר, הם שיעור חמשה עשר קבים שהיו בירושלים, ועשירית מחמשה עשר קבים הם קב ומחצה, ולכן משיעור זה ומעלה סוברים חכמים שיש חיוב הפרשת חלה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת – לאחר זמן, כשגלתה הסנהדרין לציפורי, וחזרו והוסיפו על המידות, והיו ששה קבים של ירושלים כשיעור חמשה קבים של ציפורי, חזרו ואָמְרוּ את השיעור של חיוב הפרשת חלה לפי המידה החדשה, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים של קב, והיינו קב ורבע, חַיָּבִין בחלה, שהרי אותו קב ורבע של ציפורי הוא קב ומחצה של ירושלים, שזהו שמונה עשרה עשיריות קב של מדבר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לא הוסיפו בציפורי בשיעור שעשו מששה קבים חמשה קבים, אלא בשיעור שעשו משבעה קבים ששה קבים (תפארת ישראל), ולכן, עיסה העשויה מחֲמִשָּׁה רבעים של קב, פְּטוּרִין, שאין בזה עדיין שיעור קב ומחצה של ירושלים, ורק עיסה העשויה משיעור חֲמִשָּׁה רבעים וְעוֹד שיעור ביצה, שזהו שיעור קב ומחצה שהיה בירושלים, חַיָּבִין בחלה.