מסכת שבת, פרק כא, משנה ג

משנה ג: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים נוֹטֵל אֶת הַטַבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה סְפוֹג אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה מְקַנְּחִין בּוֹ וְאִם לָאו אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִטָל בַּשַּׁבָּת וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:
משנה ג: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין בשבת מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין שנשארו עליו לאחר הסעודה, ואינם נחשבים מוקצה, לפי שהם ראויים למאכל בהמה, אף שאינם ראויים למאכל אדם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַבְלָה כֻלָּהּ, כלומר את לוח השולחן המונח על רגלי השולחן, וּמְנַעֲרָהּ, אבל לא יטול בידים את העצמות וכדומה [ובגמרא מבואר שיש להפוך את הגירסא, שבית הלל מתירים ליטול בידים ובית שמאי אוסרים].

מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי [-מעל גבי] הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין אפילו פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים – תרמילים של קטניות אלו, מִפְּנֵי שֶׁכל אחד משלשת דברים אלו הוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה, ומחמת כן אינו מוקצה.

סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה – בית אחיזה עשוי מעור, מְקַנְּחִין בּוֹ, כיון שיכול לאחוז בו ללא חשש סחיטה, וְאִם לָאו, אלא צריך לאחוז בספוג עצמו כדי להשתמש בו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ, כיון שבודאי יבא לידי סחיטה. (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם יש לו בית אחיזה מעור, ובין אם אין לו, נִטָל בַּשַּׁבָּת כשאינו רטוב ואין בו חשש סחיטה, כיון שיש לו שם כלי, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, כיון שאינו עשוי מאחד המינים שמקבלים טומאה [שהם עץ, בגד, שק ומתכת].