כט לְמִ֨י א֥וֹי לְמִ֪י אֲב֡וֹי לְמִ֤י מִדְיָנִ֨ים ׀ לְמִ֥י שִׂ֗יחַ לְ֭מִי פְּצָעִ֣ים חִנָּ֑ם לְ֝מִ֗י חַכְלִל֥וּת עֵינָֽיִם׃ ל לַֽמְאַחֲרִ֥ים עַל־הַיָּ֑יִן לַ֝בָּאִ֗ים לַחְקֹ֥ר מִמְסָֽךְ׃

֍             ֍              ֍

(כט) שואל עתה, לְמִי אוֹי, ומשיב, לְמִי אֲבוֹי – למי שיש לו תאווה וחשק [ו'אבוי' הוא מלשון רצון ותשוקה, כמו "לֹא תֹאבֶה לוֹ"]. וממשיך ושואל, לְמִי מִדְיָנִים – למי יש דינים וטענות עם אחרים, ומשיב, לְמִי שִׂיחַ – למי שמרבה שיחות ודיבורים ללא מחשבה והתבוננות, כי ריבוי השיחה מביא לידי מריבות ודינים. ושואל עתה, לְמִי פְּצָעִים חִנָּם, ומשיב, פצעים אלו הם לְמִי שיש לו חַכְלִלוּת – אדמימות עֵינָיִם, ויבואר ענינו בפסוק הבא.

(ל) ומבאר למי יש אדמימות עֵינַיִם, ומחמת כן יש לו פצעים חינם, לַמְאַחֲרִים בלילה עַל הַיָּיִן שהם שותים, ואחרי שאיחרו בלילה בשתיית היין, לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ – הרי הם באים אל ה'מוסך', המוזג את היין, לחקור ולחפש אם יש לו עוד יין, וממשיכים בשתייתם.