שיעור 48, ספר שופטים, פרק יא, לד-מ

לד וַיָּבֹ֨א יִפְתָּ֣ח הַמִּצְפָּה֮ אֶל־בֵּיתוֹ֒ וְהִנֵּ֤ה בִתּוֹ֙ יֹצֵ֣את לִקְרָאת֔וֹ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹל֑וֹת וְרַק֙ הִ֣יא יְחִידָ֔ה אֵֽין־ל֥וֹ מִמֶּ֛נּוּ בֵּ֖ן אוֹ־בַֽת׃ לה וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣ית בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָֽנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי פִי֙ אֶל־ה֔' וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃ לו וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אָבִי֙ פָּצִ֤יתָה אֶת־פִּ֨יךָ֙ אֶל־ה֔' עֲשֵׂ֣ה לִ֔י כַּֽאֲשֶׁ֖ר יָצָ֣א מִפִּ֑יךָ אַֽחֲרֵ֡י אֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְךָ֨ ה֧' נְקָמ֛וֹת מֵאֹֽיְבֶ֖יךָ מִבְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ לז וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אָבִ֔יהָ יֵעָ֥שֶׂה לִּ֖י הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה הַרְפֵּ֨ה מִמֶּ֜נִּי שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וְאֵֽלְכָה֙ וְיָֽרַדְתִּ֣י עַל־הֶֽהָרִ֔ים וְאֶבְכֶּה֙ עַל־בְּתוּלַ֔י אָֽנֹכִ֖י וְרֵֽעוֹתָֽי׃ לח וַיֹּ֣אמֶר לֵ֔כִי וַיִּשְׁלַ֥ח אוֹתָ֖הּ שְׁנֵ֣י חֳדָשִׁ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וְרֵ֣עוֹתֶ֔יהָ וַתֵּ֥בְךְּ עַל־בְּתוּלֶ֖יהָ עַל־הֶֽהָרִֽים׃ לט וַיְהִ֞י מִקֵּ֣ץ ׀ שְׁנַ֣יִם חֳדָשִׁ֗ים וַתָּ֨שָׁב֙ אֶל־אָבִ֔יהָ וַיַּ֣עַשׂ לָ֔הּ אֶת־נִדְר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר נָדָ֑ר וְהִיא֙ לֹֽא־יָדְעָ֣ה אִ֔ישׁ וַתְּהִי־חֹ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ מ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה תֵּלַ֨כְנָה֙ בְּנ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל לְתַנּ֕וֹת לְבַת־יִפְתָּ֖ח הַגִּלְעָדִ֑י אַרְבַּ֥עַת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃

֍           ֍            ֍

(לד) וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת, וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ – לא נולד ליפתח מלבדה בֵּן אוֹ בַת.

(לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ, וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, כי חשב בתחילה שיצטרך לקיים את נדרו ולהקדישה לה', אך אחר כך התחרט וחשב שיוכל להתיר את נדרו, וַיֹּאמֶר, אֲהָהּ בִּתִּי, וכי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי – או האם את עשית דבר נגדי, שמחמתו אצטרך להקדישך לה', והרי לא היתה זו הבטחה לאדם, שחייב אני לקיימה, וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה', וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב – וכי לא אוכל להתחרט, והרי ניתן להתיר נדר על ידי פתח וחרטה, אצל חכם.

(לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי, אין נדר זה דומה לשאר הנדרים, כיון שבכל נדר מתחרט האדם על עיקר הנדר, והחכם עוקרו למפרע, אבל אתה הרי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' קודם המלחמה, עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר בזכות הנדר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן, ואם כן אינך מתחרט על עיקר הנדר, אלא רצונך להתירו רק מכאן ולהבא, ואינך יכול לעשות כן. ויפתח קיבל את טענתה, ולכן לא הלך לחכם שיתיר את הנדר, ובאמת זו סברא שאינה נכונה כלל, כיון שגם חרטה שהתחדשה עתה יכולה לעקור את הנדר, ואם היה יפתח הולך לחכם היה מתיר לו את נדרו.

(לז) וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי, כי קיום הנדר היה על ידי שתהיה מופרשת לעבודת ה' כל ימיה, ולא תינשא לאיש.

(לח) וַיֹּאמֶר לה יפתח לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים, וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים.

(לט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר, שתהיה מופרשת לעבודת ה', וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ, וחשב יפתח שהוא עושה בכך מצוה, שקיים את נדרו. וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל – הדבר שיפורש בפסוק הבא, נעשה למנהג קבוע בישראל.

(מ) מִיָּמִים יָמִימָה – בכל שנה ושנה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי – הלכו למקום התבודדותה לדבר איתה אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, ואחר כך חזרה להתבודדותה.