שיעור 61, ספר דניאל, פרק ו, יז-יט

יז בֵּאדַ֜יִן מַלְכָּ֣א אֲמַ֗ר וְהַיְתִיו֙ לְדָ֣נִיֵּ֔אל וּרְמ֕וֹ לְגֻבָּ֖א דִּ֣י אַרְיָֽוָתָ֑א עָנֵ֤ה מַלְכָּא֙ וְאָמַ֣ר לְדָֽנִיֵּ֔אל אֱלָהָ֗ךְ דִּ֣י אַ֤נְתְּ פָּֽלַֽח־לֵהּ֙ בִּתְדִירָ֔א ה֖וּא יְשֵֽׁיזְבִנָּֽךְ׃ יח וְהֵיתָ֨יִת֙ אֶ֣בֶן חֲדָ֔ה וְשֻׂמַ֖ת עַל־פֻּ֣ם גֻּבָּ֑א וְחַתְמַ֨הּ מַלְכָּ֜א בְּעִזְקְתֵ֗הּ וּבְעִזְקָת֙ רַבְרְבָנ֔וֹהִי דִּ֛י לָֽא־תִשְׁנֵ֥א צְב֖וּ בְּדָֽנִיֵּֽאל׃ יט אֱ֠דַיִן אֲזַ֨ל מַלְכָּ֤א לְהֵֽיכְלֵהּ֙ וּבָ֣ת טְוָ֔ת וְדַֽחֲוָ֖ן לָֽא־הַנְעֵ֣ל קָֽדָמ֑וֹהִי וְשִׁנְתֵּ֖הּ נַדַּ֥ת עֲלֽוֹהִי׃

֍           ֍            ֍

(יז) בֵּאדַיִן – אז, לאחר שהשרים הכריחו את המלך בדבריהם לקיים את גזר הדין בדניאל, מַלְכָּא אֲמַר – ציוה המלך, וְהַיְתִיו לְדָנִיֵּאל – והביאו את דניאל, וּרְמוֹ לְגֻבָּא דִּי אַרְיָוָתָא – והשליכו אותו לגוב האריות. עָנֵה מַלְכָּא – ענה המלך וְאָמַר לְדָנִיֵּאל, כיון שהיה עדיין סבור שאין דניאל חייב מיתה, ורק השרים מטים את משפטו, אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא – אלהיך, שאתה עובד אותו תמיד, ומחמת שֶׁעֲבוֹדָתְךָ בתפילות אלו היא עבודה קבועה ולא בקשה חדשה, ולא עבר כלל על איסור המלך, ואינך חייב מיתה, הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ – הוא יציל אותך מאריות אלו.

(יח) וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה – והובאה לשם אבן אחת, וְשֻׂמַת עַל פֻּם גֻּבָּא – והונחה האבן על פי גוב האריות, וְחַתְמַהּ מַלְכָּא בְּעִזְקְתֵהּ – ונחתמה האבן בטבעת המלך, וּבְעִזְקָת רַבְרְבָנוֹהִי – ובטבעת שרי המלכות, דִּי לָא תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל – כדי שלא ישתנה רצונו בדניאל, כלומר, כדי שאויביו של דניאל לא ינסו להורגו באבנים וכדומה, או שיציקו לו בדבריהם, וכן כדי שלא יאמרו שנתנו לאריות בשר רב, ולכן לא טרפו את דניאל.

(יט) אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵהּ – אז הלך המלך להיכלו, וּבָת טְוָת – ולן אותו לילה בתענית, וְדַחֲוָן – ושלחן לאכילה לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי – לא הובא לפניו, כיון שמרוב עצב על גזר הדין שנעשה בדניאל לא רצה לאכול כלל, וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי – ושנתו נדדה ממנו.