שיעור 8, מסכת מועד קטן, פרק ראשון

משנה

משנתנו מביאה את כללי הדין בענין תפירה בחול המועד: הַהֶדְיוֹט – אדם שאינו אומן בתפירת בגדים, תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, כיון שגם כשיתפור כדרכו לא תהיה התפירה מעולה. וְהָאוּמָּן, מַכְלִיב – תופר בשינוי, ובגמרא יבואר כיצד הוא עושה.

וּמְסָרְגִין – אורגים אֶת הַמִּטּוֹת בחבלים, שתי וערב, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, אין לסרוג את המיטות בחול המועד, אבל אם היו החבלים כבר סרוגים שתי וערב, ונעשו רפויים, (אף) מְמַתְּחִין – מותר למותחם.

גמרא

שנינו במשנה, 'ההדיוט תופר כדרכו, והאומן מכליב'. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – מי הוא הנחשב 'הֶדְיוֹט' לענין זה, ומבארת, כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מְלֹא הַמַּחַט בְּבַת אַחַת, כלומר, האומן מכניס את המחט פעמים רבות בזו אחר זו לתוך הבד, ורק כשמתמלא המחט מקפלים של הבד מושך הוא את המחט ויוצר בפעם אחת תפרים רבים, ומי שאינו יודע לעשות כן נחשב הדיוט לענין זה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הדיוט לענין זה נחשב כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אִמְרָא בַּחֲפַת חֲלוּקוֹ – שאינו יודע לתפור שפה לקצה הבגד שבזרועו, שכופלים אותו ותופרים אותו כדי שלא יקרע מהר, וההדיוט אינו יודע לתופרו ביושר, אלא חלקו צר וחלקו רחב, ותופרו בעקמימות.

שנינו במשנה, 'וְהָאוּמָּן מַכְלִיב'. מבררת הגמרא, מַאי – מהו פירוש 'מַכְלִיב'. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מַפְסִעַ – עושה את התפרים רחוקים זה מזה, כמו פסיעות של אדם. רַבָּה בַּר (בַּר) שְׁמוּאֵל אָמַר, כַּלְבְּתָא – עושה את התפרים כשיני הכלב, שאינם מכוונים זה כנגד זה, כך התפרים שעושה לא יהיו מכוונים זה כנגד זה, אלא תפר אחד עולה ואחד יורד.

שנינו במשנה, 'וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְמַתְּחִין'. תַּנָּא – שנינו בברייתא, וְשָׁוִין – בין לתנא קמא ובין לרבי יוסי הדין שווה, שֶׁאֵין מַפְשִׁילִין לְכַתְּחִילָּה חֲבָלִים – אין יוצרים חבלים על ידי שזירת חוטים רבים לחבל עבה.

משנה

 מַעֲמִידִין ובונים תַּנּוּר של חרס, שיש בו מקום לִשְׁפּוֹת שתי קדרות, וְכִירַיִם, שיש בהם מקום לִשְׁפּוֹת קדירה אחת, וְרֵיחַיִם לטחינת תבואה, בַּמּוֹעֵד, אם אכן יש בו צורך לימי חול המועד עצמם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵיחַיִם לְכַתְּחִילָּה, ובגמרא יבואר דין זה.

וְעוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת, אם זהו מַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט, שאינו טח בטיט. אֲבָל לֹא – אין עושים מעקה שהוא מַעֲשֶׂה אוּמָּן.

וְשָׁפִין – ממלאים בטיח אֶת הַסְּדָקִין שבגג הבית, כדי שלא יכנסו משם מי גשמים לתוך הבית, וּמַעֲגִילִין אוֹתָן בְּמַעֲגֵלָה בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא יעשה כן בַּמַחְצְלַיִם.

הַצִּיר של הדלת, שנכנס לתוך נקב שבקרקע האיסקופה, וְהַצִּינּוֹר – החור שבקרקע האיסקופה, שלתוכו נכנס הציר, וְהַקּוֹרָה של הבית, וְהַמַּנְעוּל של הדלת, וְהַמַּפְתֵּחַ, שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, מְתַקְּנָם בַּמּוֹעֵד, כיון שיש בכך צורך לימי חול המועד עצמם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּין מערב המועד את מְלַאכְתּוֹ לעשותה בַּמּוֹעֵד, מאחר ויש לו זמן פנוי בחול המועד, ואם השאיר את המלאכה בכוונה לחול המועד, אסור לו לעשותה בימים אלו.

כְּבָשִׁין – ירקות כבושים בחומץ או במלח, שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כלומר, שתסתיים מלאכת כבישתם ויהיו ראויים לאכילה בחול המועד, כּוֹבְשָׁן, שהרי זהו צורך המועד.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין מכבשין את הריחיים לכתחלה'. מבררת הגמרא, מַאי 'מְכַבְּשִׁין', ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, מְנַקֵּר רֵיחַיָּא – שמכה על הריחיים בפטיש [כדרך שהעוף מנקר] כדי שיהיו מחוספסות ולא חלקות, ועל ידי זה החיטים נטחנות היטב, ועל זה אמרה המשנה שאין עושים כן 'לכתחילה', כלומר בריחיים חדשות. רַבִּי חִיָּיא בַּר יְחִיאֵל אָמַר, בַּת עֵינָא – עשיית נקב באבן הריחיים, העליונה או התחתונה, שדרך שם נכנסת התבואה, ואסור לעשות כן בריחיים חדשות. דָּרַשׁ רַב חָמָא, נוֹקְרִין את הרֵיחַיִם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, כיון שהוא סובר כרבי חייא, המפרש שהאיסור הוא בעשיית נקב, או שכוונתו שמותר לנקר ריחיים ישנות, והאיסור במשנתנו הוא רק בריחיים חדשות (ריטב"א).

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין מלאכה בחול המועד: וּמִשּׁוּם רַבֵּנוּ אָמְרוּ, סוּס שֶׁהאדם רוֹכֵב עָלָיו, וַחֲמוֹר שֶׁרוֹכֵב עָלָיו, מוּתָּר לִיטּוֹל צִפָּרְנָיו בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אם הוא צריך לרכב עליו לצורך חול המועד, כיון שאי אפשר לרכב על סוס או חמור שלא נטלו את צפרניו. אֲבָל חַמְרָא דְּרֵיחַיָּא – אך חמור המושך את הריחיים לטחון תבואה, לֹא – אסור ליטול את צפרניו, כיון שטחינה מועטה לצורך המועד יכול הוא לטחון גם ללא נטילת צפרניו. רַב יְהוּדָה, שָׁרָא לְמִשְׁקַל טוּפְרֵי דַּחֲמָרֵי דְּרֵיחַיָּא בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – התיר ליטול את צפרניו של חמור המסובב את הריחיים, בחול המועד, וּלְאוּקוּמֵי רֵיחַיָּא – וכן התיר להעמיד את הריחיים, וּלְמִבְנֵי אַמַּת רֵיחַיָּא – ולבנות את מקום הנחת הריחיים בקרקע, וּלְמִבְנֵי אוּרְיָא – ולבנות אורווה לסוס, כיון שיש נזק לסוס אם אינו שוכב יפה, והרי זה דבר האבד. רַב, שָׁרָא לְסָרוֹקֵי סוּסְיָא – התיר לקרצף את גוף הסוס במגרפה של ברזל, בחול המועד, וּלְמִבְנֵי קַרְפִּיטָא – ולבנות ספסל של עץ לשבת עליו, וּלְמִבְנֵי אִצְטַבָּא – ולבנות מבנה של אבנים לשבת עליו, ובתנאי שיהא זה מעשה הדיוט, ונעשה לצורך המועד.

רָבָא, שָׁרָא לְמִשְׁקַל דָּמָא לְחַמְרָא – התיר להקיז דם לחמור בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד לשם רפואה. אָמַר לֵיה אַבַּיֵּי, תַּנָּא דִמְסַיֵּיעַ לָךְ – שנינו ברייתא המסייעת לדבריך, וכך שנינו בה, מַקִּיזִין דָּם לִבְהֵמָה, וְאֵין מוֹנְעִין רְפוּאָה מִבְּהֵמָה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.