משנה ט: וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין, בְּהוֹדוּ לַה', תְּחִלָּה וָסוֹף. וּבְאָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ, וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב:
משנה ט: התבאר לעיל ששיעור הלולב הוא ארבעה טפחים, שלשה כנגד ההדסים והערבות, וטפח נוסף כדי לנענע בו, עתה מבררת המשנה מתי מנענעים את הלולב ומיניו.
מבררת המשנה, וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין את הלולב ומיניו. משיבה המשנה, בְּ'הוֹדוּ לַה", תְּחִלָּה וָסוֹף – ב'הודו' הראשון שאומרים באמצע ההלל, וב'הודו' שאומרים בסוף ההלל. וּבְ'אָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא', דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּ'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא'. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה [-מביט ומתבונן] הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְ'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא', שלא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל.
מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ, וּבהיותו בדרך לֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטּוֹל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטּוֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ, אף שלא בשעת התפילה ואמירת ההלל. מי שלֹא נָטַל את הלולב בשַׁחֲרִית, יִטּוֹל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב:
