מאמר שני, עח 2

המשך עח. החבר: ולמשל, המילה 'אוכלה', כשהיא בסמיכות, מנוקדת 'אֹכְלָה' ('וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי'), וכשהיא אינה סמוכה – 'וְאֹכֵלָה' ('וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה'), והמשורר, כשיחסר לו שוא נע, אז ינקד גם כשהוא בנפרד 'וְאֹכְלָה', והנה קלקל את ההדגשה, כי היה לו להיות מלעיל ועשאו מלרע. וכן 'ואומרה', כשאומר 'וְאוֹמְרָה' הוא וי"ו החיבור ולשון עתיד, וכשבא ללשון עבר ומקדים לו וי"ו המתהפכת נקרא 'וָאוֹמְרָה', והמשורר, כשנזקק לתנועה יכתוב 'וָאוֹמְרָה' גם כשכוונתו לעתיד, וכשיצטרך לשוא יאמר 'וְאוֹמְרָה' גם כשכוונתו לעבר, ונמצא הופך עתיד לעבר. וכן 'ואומר', או למשל 'שבתי', הנה 'שַׁבְתִּי' בלא וי"ו הוא לשון עבר, וההדגשה היא מלעיל, כמו 'שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים', וכשהוא בוי"ו הוא בלשון עתיד, וההדגשה היא מלרע, כמו 'וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם'. ולמשורר, כשתחסר תנועה לשירתו, יוסיף וי"ו לפני שבתי, ויתקלקל המובן מעבר לעתיד, וההדגשה ממלעיל למלרע, וכן להיפך.

ואמנם, יש ליהודים מליצות רבות, ויופי פיוטי, שאינם גורמים היזק לשוני כשמסתפקים בחרוז בלבד, (מבלי להשתדל לכתוב על פי המשקל). אבל ההקפדה על משקל התנועות בשירים היא השפעת הסביבה, וארע לנו בדבר זה מה שארע לאבותינו, וכמו שאומר הכתוב 'ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם'.