מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 45

הגמרא מבררת עתה את הדין באופן שיש הפסק זכוכית בין האדם לבין ערוה של אדם אחר, או בינו לבין צואה, האם מותר לקרוא את שמע כנגדם:

אָמַר רָבָא, צוֹאָה הנראית בַּעֲשָׁשִׁית – דרך זכוכית שקופה, מוּתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּהּ. אבל עֶרְוָה של אדם הנראית בַּעֲשָׁשִׁית, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּהּ.

מבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם החילוק בין הדברים, הָתָם – שם, לגבי צואה, 'וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ' (דברים כג, טו) אָמַר רַחֲמָנָא – אמרה התורה, וְהָא אִיכָּא – והרי מתקיים הדבר, כיון שיש מחיצה המפסיקה בינו לבין הצואה, וְהָכָא – אבל כאן, בערוה, כְּתִיב (דברים כג, טו) 'וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר', לשון ראיה, וְהָא קָא חָזֵי – והרי הוא רואה את הערוה דרך הזכוכית.

הגמרא דנה עתה באופן שיש דבר טינוף ואין האדם יכול להסתלק מאותו מקום, כיצד מבטלו: אָמַר אַבַּיֵּי, צוֹאָה כָּל שֶׁהוּא – בשיעור קטן ביותר, מְבַטְּלָהּ בְּרוֹק – מכסה אותה ברוק ומבטלה בכך. וְאָמַר רָבָא, וּצריך לעשות כן בְרוֹק עָבֶה, שראוי לכסותה.

אָמַר רַב, צוֹאָה הנמצאת בְּגוּמָא – בחפירה קטנה שבקרקע, פּוֹרֵשׂ האדם את סַנְדָּלוֹ עָלֶיהָ כדי לכסותה, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע.

בָּעֵי [-הסתפק] מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, אם היתה הצואה דְּבוּקָה בְּסַנְדָּלוֹ של האדם, מלמטה, מַאי – מה דינו, האם מותר לו לקרוא קריאת שמע באופן כזה. אומרית הגמרא, תֵּיקוֹ – שאלה זו תעמוד בספק, שלא נפשטה. מוסיף הרי"ף: וְכל 'תֵיקוֹ' דְּאִיסּוּרָא – ספק בעניני איסורים, לְחוּמְרָא – יש להחמיר בו מספק.

עד עתה התבאר שמחמת שנאמר 'ולא יראה בך ערות דבר' אסור לאדם לקרוא קריאת שמע כנגד ערוה. עתה דנה הגמרא בדין ערוות גוי, האם אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה. אָמַר רַב יְהוּדָה, נָכְרִי [-גוי] עֵרוֹם, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ, כיון שרואה את ערוותו. וְאַף עַל גַב דִּכְתִיב בְּהוּ – אף שנאמר לגבי הגויים (יחזקאל כג, ב) 'אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם', ומשמע שגוף הגוי נחשב כגוף של בהמה, שמותר לקרוא כנגדה קריאת שמע, מכל מקום, הָא כְּתִיב בְּהוּ – הרי נאמר בהם לשון 'עֶרְוָה', שֶׁנֶּאֱמַר לגבי נח, שהיה נחשב כגוי (בראשית ט, כג) 'וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ', הרי שמכנה התורה את ערוות הגוי בלשון 'ערוה', ואף על זה נאמר 'ולא יראה בך ערות דבר', ואסור לקרוא כנגדו קריאת שמע.

שנינו במשנה, 'וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בְּמַיִם הָרָעִים, ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים'. פָּרִישְׁנָא הָכִי – ופירשה הגמרא את לשון המשנה כך, כאילו חסר כמה מילים במשנה, וכך צריך לשנותה, וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בְּמַיִם הָרָעִים וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרָה וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע כְּלָל, ואפילו אם יטיל לתוכם מים נקיים, כיון שמרובים הם ואי אפשר לבטלם, וּמֵי הָרַגְלַיִם, שמועטים הם, לֹא יִקְרָא כנגדן עַד שֶׁיַּטִּיל לְתוֹכָן מַיִם נקיים שיבטלום.

מבררת הגמרא את דרך ביטול מי רגלים: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כַּמָּה מים יַטִּיל לְתוֹכָן – לתוך מי רגלים, כדי לבטלן, כָּל שֶׁהוּא – אפילו שיעור מועט ביותר. רַבִּי זַכַּאי אוֹמֵר, רְבִיעִית מים. מביאה הגמרא את הנהגתו של רבא בענין זה: אָמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ – אמר רבא לשמש שלו, עַיֵּיל לִי רְבִיעִית – הבא לי רביעית מים כדי לבטל על ידה מי רגלים, והיינו כְּרַבִּי זַכַּאי. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה, שיש צורך ברביעית, ולא די בשיעור פחות, לָא שְׁנָא בַּתְּחִלָּה וְלָא שְׁנָא בַּסּוֹף – אין חילוק אם היה שם מתחילה מי רגלים והטיל לתוכן מים נקיים, או להיפך, בכל אופן צריך רביעית מים לבטלן.