מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 48

גמרא

אגב הדין האמור במשנתנו לגבי חצי עבד וחצי בן חורין, מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אדם הַמְשַׁחְרֵר חֲצִי עַבְדּוֹ, רַבִּי אוֹמֵר, קָנָה – חל שחרור חצי העבד, והרי הוא חצי עבד וחצי בן חורין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָנָה, ונשאר כולו עבד. אָמַר רַבָּה בביאור ברייתא זו, מַחֲלוֹקֶת רבי וחכמים היא באופן ששחררו בִּשְׁטָר, אֲבָל אם שחררו בְּכֶסֶף, והיינו שנתן העבד לאדון מחצית מדמיו, דִּבְרֵי הַכֹּל קָנָה את חציו, והרי הוא חצי עבד וחצי בן חורין. וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה כמותו בפירוש הברייתא [והלכה כחכמים, שאם שחרר חציו בשטר, לא קנה].

וְעֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, ושחרר אחד מהם את חלקו, בֵּין אם עשה כן בִּשְׁטָר, ובֵין אם עשה כן בְּכֶסֶף, דִּבְרֵי הַכֹּל קָנָה העבד את חציו. והטעם לכך, כיון דְּכָל חַד מִינַּיְיהוּ – כל אחד מהשותפים, המשחרר את חלקו, לֹא שִׁיֵּיר בְּקִנְיָינוֹ, ואילו החסרון בשחרור חצי עבד הוא רק כשמשאיר האדון אצלו את חציו השני.

וְהַמְשַׁחְרֵר שְׁנֵי עֲבָדִים בִּשְׁטָר אֶחָד, לֹא קָנוּ את עצמם, והיינו כיון שגט שחרור הוקש לגט אשה, וכשם שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד, כך אין שני עבדים משתחררים בשטר אחד.

הגמרא דנה עתה ביציאת עבד כנעני לחירות מחמת שאדונו הפיל את שינו או סימא את עינו: נאמר בתורה (שמות כא כו-כז) 'וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, בְּכֻלָּן, פֵּרוּשׁ, בכל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵיבָרִים, עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת, אם קטעם האדון, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר, כלומר, אינו יוצא מאליו, אלא צריך הוא גט שחרור, אך האדון חייב לשחררו, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ גט שחרור, אלא יוצא הוא מאליו לחירות. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, צָרִיךְ גט שחרור. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, צָרִיךְ. הַמַּכְרִיעִין לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים, נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן, שאין צריך גט שחרור, בְּשֵׁן וְעַיִן, הוֹאִיל וְזִכְּתָה לוֹ הַתּוֹרָה, וכיון שאמרה התורה בפירוש שיוצא לחירות, אינו צריך גט שחרור. וְנראים דִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שצריך גט שחרור, בִּשְׁאָר אֵיבָרִים, כגון ראשי האצבעות, הוֹאִיל וּקְנַס חֲכָמִים הוּא. תמהה הגמרא, וכי קְנַס חכמים הוא, והרי קְרָאֵי קָא דַּרְשִׁינָן – אנו דורשים כן מהפסוקים, וזהו דין תורה. אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לומר, בשאר איברים צריך הוא גט שחרור, הוֹאִיל וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא, כלומר, כיון שאין דין זה כתוב בפירוש בפסוקים יש חשש שלא יידעו הכל הלכה זו, ויוכל האדון לומר לו 'עבדי אתה', ולכן חייבוהו לכתוב לו גט שחרור, כדי שיהיה ידוע וברור שהוא משוחרר.

פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שבין בשן ועין ובין בשאר ראשי איברים צריך האדון לכתוב לעבד גט שחרור. והטעם שפוסקים כמותו, כיון דְּקַיְימָא לָן – מקובל בידינו כלל זה שהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ – במקום שהוא חולק על תנא יחיד [למעט מקום שחולקים עליו המרובים, שאז הלכה כרבים]. וְאַף עַל גַּב דְּאַמְרִינָן במסכת שבת (לט:), כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא שְׁנַיִם חוֹלְקִין, וְאֶחָד מַכְרִיעַ, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, ואם כן כאן היה ראוי לפסוק הלכה כדברי המכריעים לפני  חכמים, שחילקו בין שן ועין לבין שאר איברים, הָנֵי מִילֵּי בְּמַתְנִיתִין – כלל זה הוא רק כאשר הובאו דברי המכריע במשנה, אֲבָל כשהובאו דבריו בִּבְרַיְיתָא, לֹא קַיְימָא לָן הָכֵי – אין אנו פוסקים כדברי המכריע, דְּגַרְסִינָן – שהרי כך למדנו במסכת שבת, בְּפֶרֶק כִּירָה (מ.), לגבי נידון זה של פסיקת ההלכה כדברי המכריע, דִּילְמָא הָנֵי מִילֵּי בְּמַתְנִיתִין – שמא כלל זה נאמר רק כשהובאו דבריו במשנה, אֲבָל כאשר ההכרעה היא בִּבְרַיְיתָא, לֹא. וּכְבָר בֵּרַרְנוּ זֶה הָעִנְיָן בְּקִדּוּשִׁין.

שנינו במשנה שהסכימו בית הלל ובית שמאי שאם יש אדם שחציו עבד וחציו בן חורין, כופים את רבו לשחררו לגמרי, כדי שיוכל לישא אשה. אָמַר רַב חָנָא בַּר רַב קְטִינָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, וְכָפוּ אֶת רַבָּהּ, וְעָשָׂה אוֹתָהּ בַּת חוֹרִין. מבררת הגמרא, כְּמַאן – כדעת מי אמר רבי יצחק דין זה, הרי לכאורה זהו כְּשיטת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, דְּאָמַר, עַל שְׁנֵיהֶן [-על האיש ועל האשה] הוּא אוֹמֵר בפסוק (בראשית א כח) 'וַיְבָרֵךְ אוֹתָם אֱלהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ', ללמד שגם האשה מצווה בפריה ורביה, וכשם שחייב האדון לשחרר את עבדו לגמרי, כדי שיוכל לישא אשה, כך חייב האדון לשחרר את שפחתו באופן זה, כדי שתוכל להנשא לאיש וללדת ילדים. דוחה הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, לֹא – אין זה טעמו של רבי יצחק, אלא הוא סובר שאין האשה מצווה על פריה ורביה, והָתָם – שם, באותו מקרה שכפו את האדון לשחררה לגמרי, היינו כיון שמִנְהַג הֶפְקֵר נָהֲגוּ בָּהּ האנשים, ולא היתה יכולה להנשא לא לעבד ולא לבן חורין שישמר אותה, וכיון שהיו בני אדם נכשלים בה, כפו את האדון לשחררה לגמרי, כדי שתוכל להנשא לבן חורין, וישמרנה.