מסכת מכות, פרק א, משנה ג

משנה ג: מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, לוֹקִין שְׁמוֹנִים, מִשּׁוּם לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, וּמִשּׁוּם וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָן לוֹקִין אֶלָּא אַרְבָּעִים. מְשַׁלְּשִׁין בַּמָּמוֹן וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בַמַּכּוֹת. כֵּיצַד, הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. אֲבָל אִם הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים:
משנתנו ממשיכה במחלוקת רבי מאיר וחכמים לגבי חיוב מלקות בעדים זוממים:
אמרו העדים, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, לוֹקִין שְׁמוֹנִים, ארבעים מִשּׁוּם 'לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר', ככל עדים זוממים, וְארבעים נוספים מִשּׁוּם 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם', ומאחר וזממו לחייבו ארבעים מלקות, מלקים אותם ארבעים מלקות אלו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָן לוֹקִין אֶלָּא אַרְבָּעִים, מאחר ואין מענישים על מעשה אחד בשני עונשים, והרי הם ככל עדים זוממים המתחייבים בעונש 'כאשר זמם', וכיון שזממתם כאן היתה לחייב מלקות, לוקים הם, אך אין הם לוקים משום איסור עדות שקר בעצמו.
המשנה מבארת עתה האם כל אחד מהעדים הזוממים נענש בפני עצמו בכל העונש, או שמחלקים את העונש ביניהם:
מְשַׁלְּשִׁין בַּמָּמוֹן – באופן שהעונש של העדים הזוממים הוא לשלם ממון, מחלקים את העונש ביניהם, וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בַמַּכּוֹת – אך כאשר העונש הוא במלקות, כֵּיצַד, הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, אין מחייבים כל אחד מהעדים לשלם מאתים זוז, כיון שזממתם היתה לחייבו בסך הכל מאתים זוז, אלא מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם – מחלקים ביניהם את הסכום, ואם היו שלשה עדים, כל אחד משלם שליש ממאתים זוז, ונמצא שהנידון מקבל את אותם מאתים זוז שביקשו להפסידו. אֲבָל אִם הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים, שאם ילקה רק שליש, לא מתקיים 'כאשר זמם', כיון שהם זממו לחייבו מלקות ארבעים. [וכל שכן באופן שהם לוקים משום שלא ניתן לקיים את העונש של 'כאשר זמם', כגון כשהעידו עליו שהוא בן גרושה, שכל אחד לוקה ארבעים].