מסכת שבועות, פרק ו, משנה ב

משנה ב: מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ (בִפְנֵי עֵדִים) הֵן. לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי. נְתַתִּיו לָךְ, פָּטוּר. אֵין לְךָ בְיָדִי, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ הֵן, אַל תְּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְעֵדִים. לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי. נְתַתִּיו לָךְ, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִתְּנוֹ (לוֹ) בְעֵדִים:
משנה ב: אמר התובע לנתבע, מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ הנתבע בִפְנֵי עֵדִים, הֵן – אכן חייב אני לך מנה, לְמָחָר אָמַר לוֹ תְּנֵהוּ לִי, והשיב לו, כבר נְתַתִּיו לָךְ, פָּטוּר הוא משבועת התורה, כיון שנאמן הוא בטענה זו שהחזיר את חובו [אך חייב הוא שבועת היסת שתקנו חכמים]. אבל אם כשתבעו למחרת בפני בית דין השיב הנתבע אֵין לְךָ בְיָדִי, ומעולם לא הייתי חייב לך, הרי זה חַיָּב לשלם, ואינו נאמן אפילו בשבועה, שהרי כבר הודה בפני עדים שהוא חייב, וכיון שעתה כפר בחיובו הוחזק ככפרן, והמוחזק כפרן אינו נאמן בשבועה. אמר לו התובע, מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אָמַר לוֹ, הֵן, המשיך התובע ואמר לו אַל תְּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בְעֵדִים. לְמָחָר, אָמַר לוֹ התובע לנתבע, תְּנֵהוּ לִי. והשיב הנתבע נְתַתִּיו לְךָ שלא בפני עדים, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִתְּנוֹ (לוֹ) בְעֵדִים, שכך התנה עמו, ואינו נאמן לומר שהחזיר לו שלא בפני עדים.