מסכת שבת, פרק ג, משנה ב

משנה ב: תַּנּוּר, שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא, לֹא יִתֵּן בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵעַל גַּבָּיו. כֻּפָּח, שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא, הֲרֵי זֶה כַכִּירַיִם. בַּגֶפֶת וּבָעֵצִים, הֲרֵי הוּא כַתַּנּוּר.

משנה ב: במשנה הקודמת התבארו דיני השהייה ב'כירה', והיינו חפירה בארץ שיש בה מקום להנחת שתי קדירות, והאש תחתן. משנתנו מבארת עתה את דין ה'תנור', שהוא כמו חבית ללא תחתית, רחב מלמטה וצר מלמעלה, להרבות את החום, וחומו רב יותר מחומה של כירה. וכן יבואר דינו של 'כופח', והוא דומה לכירה בכך שהוא חפירה בארץ, אך שונה מכירה בכך שבכירה יש מקום לשפיתת שתי קדירות, ובכופח יש מקום לקדירה אחת, וחומו פחות משל תנור, ויותר משל כירה: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ מערב שבת בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא, לֹא יִתֵּן תבשיל שישהה שם במהלך השבת, בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵעַל גַּבָּיו, כיון שחום התנור מרובה ביותר, ואפילו אם גרף את הגחלים או כיסם באפר, יש לחשוש שנשאר ניצוץ אחד ויחתה בו האדם. כֻּפָּח, שחומו רב משל כירה ופחות משל תנור, שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא, הֲרֵי זֶה כַכִּירַיִם, שמותר להשהות על גביו את התבשיל. ואם הסיקו את הכופח בַּגֶפֶת [-פסולת זיתים ושומשומים] וּבָעֵצִים, הֲרֵי הוּא כַתַּנּוּר, שאסור להשהות על גביו, אפילו אם גרף או קטם, מחשש שיבא לחתות, וכמו שהתבאר.