מסכת שבת, פרק טז, שיעור 181

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נִזְדַּמְּנוּ לוֹ לאדם נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בְּשַׁבָּת, וַהֲרָגָן, בְּיָדוּעַ שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לוֹ לְהָרְגָן – היו נחשים ועקרבים אלו עתידים להזיק, והזדמנו לו מהשמים כדי שיהרוג אותם, ומגלגלים זכות על ידי זכאי. לֹא הַרָגָן, בְּיָדוּעַ שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לוֹ לְהָרְגוֹ, וְנַעֲשָׂה לוֹ נֵס מִן הַשָּׁמַיִם ולא הזיקוהו. אָמַר עוּלָא, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שאמר כן רַבָּה בַּר בַּר חַנָה, בְּנִישׁוֹפִין בּוֹ – כלל זה נאמר באופן שהנחש נושף לעומתו בכעס, כמבקש להכישו, שזהו סימן שנזדמן לו להורגו, ונעשה לו נס וניצל.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אדם שהזדמן לו רוֹק על הארץ, דּוֹרְסוֹ לְפִי תּוּמוֹ – מותר לו לדרוך עליו באופן שאינו מתכוון במעשיו למרחו, ולהשוות גומות שבארץ, והתירו זאת מחמת שהדבר מאוס. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, נָחָשׁ שהזדמן לו לאדם, ואינו רודף אחריו, דּוֹרְסוֹ לְפִי תּוּמוֹ – מותר לו לדרוך עליו כדרך הליכתו, ואם מת אין בכך כלום, כיון שזהו דבר שאינו מתכוין, ולא גזרו בזה איסור במקום שמצוי שיגרם נזק. אָמַר רַב קְטִינָא, עַקְרָב שהזדמן לאדם, דּוֹרְסוֹ לְפִי תּוּמוֹ.

אַבָּא בַּר מַרְתָּא, דְּהוּא המכונה גם אַבָּא בַּר מַנְיוּמִי, הָווּ מַסְּקֵי לֵיהּ זוּזֵי בֵּי רֵישׁ גָלוּתָא – היו אנשי ריש גלותא נושים בו ממון, שהיה חייב להם, ולא היה לו ממון לשלם. אָתוּ קָא מְצַעֲרוּ לֵיהּ – באו אותם אנשים וציערוהו, הֲוָה שָׁדִי רוֹקָא קַמֵּיהּ – היה רוק מושלך על הארץ לפניהם, ושבת היה, אָמַר לֵיהּ רֵישׁ גָלוּתָא לאנשיו, אַיְיתוּ מָאנָא סְחִיפוּ עָלַיְיהוּ – הביאו כלי וכסו בו את הרוק. אָמַר לְהוּ – אמר להם אבא בר מרתא, לֹא צְרִכִיתוּ – אין צורך לעשות כן, הָכִי [-שהרי כך] אָמַר רַב יְהוּדָה, רוֹק המוטל בארץ, דּוֹרְסוֹ לְפִי תּוּמוֹ. אָמַר לְהוּ – אמר ריש גלותא לאנשיו, צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן הוּא – תלמיד חכם הוא, שַׁבְקוּהוּ – עיזבוהו, ואל תצערוהו על שאינו משלם את חובו.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, פָּמוֹטוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי, העשויים גוש אחד, ואינן עשויים להתפרק לחלקים, מֻתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא – שאל רבי זירא את רבי אבא בר כהנא, באילו פמוטות נאמר דין זה, האם בְּנִיטָלִין בְּיָד אַחַת, מחמת קטנותן, אוֹ אפילו בפמוטות הניטלין בִּשְׁתֵּי יָדָיו, לרוב כובדם. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי אבא בר כהנא, כְּאוֹתָן פמוטות שֶׁל בֵּית אָבִיךָ, שהם קטנים, אבל גדולים אסור לטלטל בשבת, כיון שדרך בני אדם לקבוע להם מקום, והרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס [ויש מפרשים ש'של בית אביך' היינו פמוטות גדולים, לפי שאביו של רבי זירא היה עשיר גדול, ואפילו אותם מותר לטלטל בשבת, וכל שכן קטנים].

מימרא נוספת בענין דומה, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, קְרוֹנוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי, העשויים להוליך בהם בני אדם, מֻתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא, האם דין זה נאמר בִּקרונות הנִיטָלִין בְּאָדָם אֶחָד, אוֹ בקרונות הניטלין בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי אבא בר כהנא, כְּאוֹתָן שֶׁל בֵּית אָבִיךָ, שהם קרונות קטנים.

משנה

נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק בשבת אֶת הַנֵּר לצורך עצמו, מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל, כיון שלא עשה זאת לצורך הישראל. וְאִם הדליק את הנר בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לישראל להנות מאור זה, כיון שגזרו חכמים איסור על מלאכת גוי שנעשתה עבור ישראל בשבת.

מִלָּא הנכרי מַיִם מבור שהוא 'רשות היחיד' והוציאם ל'רשות הרבים', כדי לְהַשְׁקוֹת לִבְהֶמְתּוֹ, ונשארו לו מים שאינו צריך להם, מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל את בהמתו. וְאִם שאב את המים בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לישראל להשתמש בהם לבהמתו או לעצמו.

עָשָׂה הגוי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ מהספינה, יֵרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְאִם עשאו בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר לירד בו. מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה, וְעָשָׂה נָכְרִי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, וְיָרְדוּ אַחֲרָיו רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נָכְרִי שֶׁלִּקֵּט עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, להאכיל את בהמתו, ושייר מהם, מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְאִם עשה כן בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מִלֵּא הגוי מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ, ושייר מים, מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. בַּמֵה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר דין זה, שאם עשה הגוי מלאכה עבור עצמו, ושייר, מותר לישראל ליהנות ממלאכתו, בְּשֶׁאֵין הגוי מַכִּירוֹ, ובודאי לא התכוין להרבות בשבילו במלאכה, אֲבָל בְּמַכִּירוֹ, אָסוּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה הגוי בִּשְׁבִילוֹ. וְדַוְקָא בשאיבת מַיִם וּתלישת עֲשָׂבִים הדין כן, דְּחַיְישִׁינָן לְהָכִי – שיש לחוש לכך, שמא ירבה הגוי עבור הישראל, אֲבָל הַדְלָקַת הַנֵּר וְהתקנת כֶבֶשׁ לרדת מהספינה, דְּלֵיכָּא לְמִיגְזַר – שלא שייך לגזור בהם שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ, כִּדְאָמְרִינַן 'נֵר לְאֶחָד נֵר לְמֵאָה', אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַכִּירוֹ, אִם עָשָׂה זאת הגוי בִּשְׁבִיל [עַצְמוֹ], מֻתָּר.

וְהַאי דְּקָתָנִי – ומה ששנינו בברייתא, נָכְרִי שֶׁלִּקֵּט עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, אוֹקִימְנָא – העמדנו דין זה בגמרא בִּדְּקָאֵי לָהּ בְּאַפָּהּ וְאַזְלָא הִיא וְאָכְלָה – באופן שעומד הישראל בפני בהמתו, ומחמת כן היא הולכת ואוכלת את אותם עשבים שתלש הגוי, אֲבָל אוּקוּמָה עֲלַיְיהוּ אָסִיר – אבל אסור להעמיד את בהמתו על גבי עשבים אלו כדי שתאכלם, דַּהֲוֵי לֵיהּ מוּקְצֶה – כיון שעשבים אלו מוקצה הם, שהרי בכניסת השבת היו מחוברים לקרקע, וגזרו על כך חכמים איסור מחשש שיטול בידו ויאכילנה. וְאָמַר רַב הוּנָא, מַעֲמִיד אָדָם בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים מחוברים בְּשַׁבָּת, כדי שתאכל, ולא חששו שיעבור האדם על איסור דאורייתא ויתלשם כדי להאכילה. אֲבָל לֹא יעמידנה עַל גַּבֵּי מוּקְצֶה, מחשש שיעבור ויטלטל את המוקצה כדי להאכילה. וְאִי קָאֵים לָהּ בְּאַפָּהּ – ואם הוא רק עומד בפניה, וְאַזְלָא הִיא – והולכת היא מעצמה וְאָכְלָה מִן הַמּוּקְצֶה, שַׁפִּיר דָּמִי – הדבר מותר.