מסכת תענית – פרק שלישי

משנה

עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבוֹא עַל הַצִּבּוּר [נקטה המשנה לשון טובה, וכוונתה אם באה צרה על הציבור], מַתְרִיעִין עָלֶיהָ – מתענים, ומתפללים ותוקעים בשופרות, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים, שאף אם יורדים גשמים רבים, יותר מהצורך, ומפריעים לבני האדם, אין מתפללים שיפסיקו, לפי שאין מתפללים על ריבוי טובה. מַעֲשֶׂה שֶׁלא ירדו גשמים בארץ ישראל, ואָמְרוּ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַנּוּרֵי פְסָחִים, שהיו עשויים מטיט, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמָּקּוּ – שלא יתקלקלו מהגשמים העתידים לרדת, לפי שהיה בטוח שיירדו גשמים. הִתְפַּלֵּל, וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. עָג עוּגָה – שרטט על הקרקע צורת עיגול מסביבו, וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שאתפלל עליהם, לפי שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ, נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. לאחר שהתפלל כך, הִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים מְנַטְּפִין – ירדו מעט טיפות גשם. אָמַר חוני לקדוש ברוך הוא, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי [-ביקשתי], אֶלָּא התפללתי על גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת – גשמים רבים, שימלאו את הבורות. יָרְדוּ הגשמים בְּזַעַף. אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ הגשמים כְתִקְּנָן, ולא פסקו מלירד עַד שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שהוא גבוה מכל ירושלים, מֵרֹב הַגְּשָׁמִים. אָמְרוּ לוֹ לחוני, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַלְתָּ עֲלֵיהֶן שֶׁיֵּרְדוּ, כָּךְ הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶן שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן – שיפסיקו לרדת. אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵית אם התכסתה במים 'אֶבֶן הַטּוֹעֵן' – אבן גבוהה מאד שהיתה שם, שהיו עומדים עליה ומכריזים על אבדות ומציאות, ולא יתכן שתתכסה אותה אבן אלא אם כן ירד מבול לעולם, והתכוין לרמוז להם שאין מתפללים על רוב טובה. [ובגמרא מובא שאף על פי כן הקריב חוני פר הודאה, ואמר לה' 'רבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם, אינן יכולין לעמוד. השפעת עליהם טובה, אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם'. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות]. לאחר מעשה זה שָׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח לחוני המעגל, אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי, על שהתפללת בלשון תקיפה ואמרת 'לא כך שאלתי', אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךְ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא [-מתפנק] לִפְנֵי הַמָּקום כְּבֵן שֶׁהוּא מִתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר 'יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ'.

גמרא

שנינו במשנה, 'אָמַר לָהֶן צְּאוּ וּרְאוּ אם נמחית אבן הטוען', כלומר, כשם שלא יתכן שתימחה האבן, כך אין מתפללים שייפסקו הגשמים. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שלא רצה להתפלל שייפסקו הגשמים. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר שְׁמוּאֵל, לְפִי שֶּׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רוֹב הַטּוֹבָה – על ריבוי הטובה, שתיפסק, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וְגוֹ' וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי', ובביאור סיום הפסוק 'וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי', אָמַר רָמִי בַּר רַב יוּדִי, אָמַר רַב, עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי, הרי שכך היא מידתו של הקדוש ברוך הוא, כשהוא נענה לישראל הרי הוא משפיע עליהם שפע גדול של טובה, ולכך אין מתפללים שתיפסק אותה טובה.

הגמרא מבארת עתה שיש מקומות שצריך להתפלל שייפסקו הגשמים: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וּבַגּוֹלָה – בבבל, אם יש גשמים מרובים, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד, כיון שהיא עמוקה, והבתים עשויים לטבוע בריבוי המים. תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, בִּזְמַן שֶׁהַגְּשָׁמִים מְרֻבִּין, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר שׁוֹלְחִין לְאַנְשֵׁי מַעֲמָד, תְּנוּ עֵינֵיכֶם – התבוננו בתפילות ובתעניות בַּאֲחֵיכֶם שֶׁבַּגּוֹלָה, שלא יינזקו מחמת ריבוי הגשמים, שֶׁלֹּא יְּהוּ בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶן.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אם קיבלו הציבור תענית מחמת עצירת גשמים, ובאמצע היום התחילו לרדת גשמים, עַד מָתַי יִהְיוּ הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין וִיְהוּ הַצִּבּוּר פּוֹסְקִין מִתַּעֲנִיתָם – מהו שיעור ירידת הגשמים שלאחריו יכולים הציבור להפסיק להתענות, כִּמְלֹא בֶּרֶךְ הַמַּחֲרֵשָׁה – אם התמלאה הקרקע בשיעור עומק החריצים שהמחרישה עושה באדמה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּחֲרֵיבָה – בקרקע שלא היתה מעובדת זמן רב, עד שיכנסו בה המים בעומק טֶפַח. בְּבֵינוֹנִית – שעיבדו אותה לפני זמן קצר, אך כעת אינה מעובדת, השיעור הוא שייכנסו המים בעומק טְפָחַיִים. בָּעֲבוּדָה – בקרקע המעובדת עתה, השיעור הוא שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן כְּרַבִּי יְהוּדָה.