כט לַמּוֹעֵ֥ד יָשׁ֖וּב וּבָ֣א בַנֶּ֑גֶב וְלֹֽא־תִהְיֶ֥ה כָרִֽאשֹׁנָ֖ה וְכָאַֽחֲרוֹנָֽה׃ ל וּבָ֨אוּ ב֜וֹ צִיִּ֤ים כִּתִּים֙ וְנִכְאָ֔ה וְשָׁ֛ב וְזָעַ֥ם עַל־בְּרִֽית־ק֖וֹדֶשׁ וְעָשָׂ֑ה וְשָׁ֣ב וְיָבֵ֔ן עַל־עֹֽזְבֵ֖י בְּרִ֥ית קֹֽדֶשׁ׃
֍ ֍ ֍
(כט) לַמּוֹעֵד, אחרי ששמע אנטיוכוס ששני האחים המולכים במצרים השלימו ביניהם, הסיר את מסווה השלום מעל פניו, ויָשׁוּב וּבָא בַנֶּגֶב, וְלֹא תִהְיֶה ביאתו זו כָרִאשֹׁנָה וְכָאַחֲרוֹנָה – כמו הפעמיים הקודמות שבא, שבאותן פעמים העמיד פני ידיד ואוהב, ואילו עתה בא בגלוי כדי להלחם ולכבוש את מצרים ביד חזקה.
(ל) אך אז ביקשו מלכי הנגב את עזרת הרומאים, וּבָאוּ בוֹ צִיִּים כִּתִּים – באו אליו הרומאים באניות להלחם בו, והכריחו אותו לעזוב את מצרים, וְנִכְאָה – ישבר מעט, וְשָׁב לארצו וְזָעַם עַל בְּרִית קוֹדֶשׁ – על ישראל, ורצה לכלות בהם את זעמו ולהעבירם על דתם, וְעָשָׂה בהם כרצונו, וְשָׁב כמה פעמים לנסות ולהעבירם על דתם, וְיָבֵן עַל עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ, כי רבים מישראל עזבו מחמת כן את דת הקודש והתחברו אליו, והיטיב להם [וכאן לא הביא את סיום הענין, שגברה יד החשמונאים, כפי שנאמר לעיל (פרק ח' פסוק יא), כיון שבמראה זה בא לומר לו רק את הצרות שיהיו לישראל, ואילו תשועתם על ידי מתתיהו ובניו היתה לזמן קצר בלבד, ואחר כך שוב התגברו עליהם הרומאים, וכפי שממשיך ואומר].
