שיעור 81, ספר שופטים, פרק כ, א-ז

א וַיֵּֽצְאוּ֮ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַתִּקָּהֵ֨ל הָֽעֵדָ֜ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֗ד לְמִדָּן֙ וְעַד־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וְאֶ֖רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶל־ה֖' הַמִּצְפָּֽה׃ ב וַיִּֽתְיַצְּב֞וּ פִּנּ֣וֹת כָּל־הָעָ֗ם כֹּ֚ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בִּקְהַ֖ל עַ֣ם הָֽאֱלֹהִ֑ים אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֥ישׁ רַגְלִ֖י שֹׁ֥לֵֽף חָֽרֶב׃ ג וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן כִּֽי־עָל֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑ה וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּבְּר֕וּ אֵיכָ֥ה נִֽהְיְתָ֖ה הָֽרָעָ֥ה הַזֹּֽאת׃ ד וַיַּ֜עַן הָאִ֣ישׁ הַלֵּוִ֗י אִ֛ישׁ הָֽאִשָּׁ֥ה הַנִּרְצָחָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַגִּבְעָ֨תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְבִנְיָמִ֔ן בָּ֛אתִי אֲנִ֥י וּפִֽילַגְשִׁ֖י לָלֽוּן׃ ה וַיָּקֻ֤מוּ עָלַי֙ בַּֽעֲלֵ֣י הַגִּבְעָ֔ה וַיָּסֹ֧בּוּ עָלַ֛י אֶת־הַבַּ֖יִת לָ֑יְלָה אוֹתִי֙ דִּמּ֣וּ לַֽהֲרֹ֔ג וְאֶת־פִּֽילַגְשִׁ֥י עִנּ֖וּ וַתָּמֹֽת׃ ו וָֽאֹחֵ֤ז בְּפִֽילַגְשִׁי֙ וָֽאֲנַתְּחֶ֔הָ וָֽאֲשַׁלְּחֶ֔הָ בְּכָל־שְׂדֵ֖ה נַֽחֲלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י עָשׂ֛וּ זִמָּ֥ה וּנְבָלָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ז הִנֵּ֥ה כֻלְּכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הָב֥וּ לָכֶ֛ם דָּבָ֥ר וְעֵצָ֖ה הֲלֹֽם׃

֍           ֍            ֍

(א) וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד, לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד, אֶל ה', הַמִּצְפָּה, כי שם היה מזבח ה', והיו רגילים להתאסף שם לכל דבר הנוגע לכל העם. וכיון שמצד דיני התורה לא היה עונש מוות לאותם חוטאים שבגבעת בנימין, ובפרט שלא היו שם עדים והתראה, אי אפשר להענישם אלא על ידי מלך ישראל היכול לשפוט ולהעניש לפי צורך השעה שלא כפי דיני התורה, ובמעשה זה שהיה כרוך בחטאים רבים שנעשו בפרהסיא וביד רמה היה צורך שעה להענישם, וכיון שלא היה מלך בישראל באותו זמן, היו יכולים להתאסף כל העם עם הסנהדרין בראשם, ובאופן כזה יש להחלטתם תוקף של משפט מלכות, ויוכלו לדון את החוטאים למיתה לפי צורך השעה.

(ב) וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם – עמדו כל השבטים לפי סדר הדגלים כפי שהיו במדבר, כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים – התאספו מפאת היותם עם ה', וקינאו על כבוד שמו למחות בחטאים, אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי – הולכי רגל, שאינם רוכבים על סוסים, שֹׁלֵף חָרֶב.

(ג) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אל הַמִּצְפָּה, וכן שמעו את כל האמור להלן שרצו ישראל לבער את החוטאים, ואף על פי כן לא הצטרפו אנשי בנימין אל ישראל אל המצפה, ואף לא ביערו בעצמם את החוטאים מתוך שבטם. וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אף על פי ששמעו מהשלוחים את כללות הענין, רצו לדעת את פרטי הדבר כדי לדעת האם וכיצד צריכים כל ישראל להעניש את החוטאים, ואמרו, דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת.

(ד) וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי, אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה [ובזה כבר רמז שלא היתה פנויה אלא מיוחדת לו, ולא מתה מעצמה אלא נרצחה על ידי אנשי הגבעה], וַיֹּאמַר, הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי, אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן, ובזה כבר חטאו שלא היה מי שהכניסם לביתו.

(ה) ואף על פי שלא היה לנו שום עסק וריב עמהם, וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה – קמו עלי נכבדי וחשובי הגבעה [ולא רק יחידים], וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת הַבַּיִת לָיְלָה, אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג, כי בודאי היה מת על ידי העינוי [קל וחומר מפילגשו שמתה, אף שהיא אשה ודרכה בכך], וְאֶת פִּילַגְשִׁי עִנּוּ, ודבר זה הוא כבר שלא כדין, מאחר והיא פילגשי ואסורה עליהם, וגם יש בזה חמס גדול ומפורסם לקחת את פילגשו של האדם בעל כרחו [וכאילו אמר, על ידי שדימו להרוג אותי לקחו את פילגשי בעל כרחי, שהייתי מוכרח למוסרה להם כדי להציל את עצמי], וַתָּמֹת על ידם.

(ו) וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי, וָאֲנַתְּחֶהָ, וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל, כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל, כי המעשה עצמו הוא מעשה זימה, וכשנעשה בפרהסיא על ידי אנשים רבים, דרך כפירה במצוות ה', הרי זו נבלה הנוגעת לכל ישראל.

(ז) הִנֵּה כֻלְּכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ויש לכם כח וסמכות של מלך, להעניש את החוטאים כפי הוראת השעה, ולכן הָבוּ לָכֶם דָּבָר – פסק דין על החוטאים, וְעֵצָה כיצד להוציא את פסק הדין אל הפועל, הֲלֹם.