מוקדש על ידי הבן שלמה
להכנסת הקדשה בעמוד זה לשבוע ימים לחץ כאן
א. מיד כשמתעורר משנתו ואינו רוצה להמשיך לישון, אך שנשאר לשכב במיטתו, יטול ידיו, וכל שכן שלא ילך ד' אמות ללא נטילת ידים. (שו"ע ומשנ"ב
בגודל ענין החזקת לומדי התורה, מובא בחז"ל שרבי מאיר היה מרויח שלשה סלעים בשבוע, באחד היה אוכל ושותה, ובאחד היה קונה צרכי בגדיו, ובאחד היה
פרק עשרים וארבעה – שער לשון הרע כת מספרי לשון הרע נחלקת לששה חלקים: א. מי שאומר רע על בני אדם, שכך עשו לו. ולפעמים
קכו. אסור לדבר לשון הרע ורכילות, גם אם הדבר עלול לגרום לו נזק כספי גדול, ואפילו אם חושש שעל ידי זה יפוטר מעבודתו. ולכן, אם
יז. מים שיש בהם תולעים, או שהם עכורין מאד שאין ראויים לשתייה, אסור לסנן כלל. ואם הם עכורין קצת, דראויין לשתיה, ומסנן כדי שיהיו צלולין
כפי שהתבאר לעיל, חצר שאחת ממחיצותיה נפרצה לרשות הרבים או לכרמלית, נאסרת בטלטול, ואינה ניתרת בהנחת לחי או קורה, אלא יש צורך בשני פסים משני
במצבו של האדם בעולם הזה י. ואולם סיבת כל מצבי האדם, חשכתו ובהירותו, הנה היא הארת פניו יתברך שמו אליו, או התעלמו ממנו, וכמו שזכרנו
בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'. בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'. אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. אֵל
המשך סד. החבר: נדרש מהם להכיר את כח השרשים ושיעור התפשטותם באדמה, איזה שורש נשאר לשנה אחרת ואיזה לא. ידיעת עובדות אלו עוזרת לדעת מה
דיני דם / דם בביצה ג. המבשל ביצים סגורות, אינו צריך לפתוח ולבדוק אותם לפני הבישול, אבל כשפותחים ביצה לטיגון או לעוגה צריך לבדוק את
דיני סוכה / ישיבה בסוכה פד. המצטער הפטור מן הסוכה, היינו כשמצטער צער כזה שבשבילו היה עוזב את החדר או הבית הרגיל ועובר לאכול בחדר
ב) ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו משעבוד המלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע, וירבו
א. ט"ו בשבט נחשב קצת כ'יום טוב', מחמת שהוא 'ראש השנה לאילנות', ולכן אין אומרים בו תחנון. (שו"ע וביאור הגר"א קלא) ואין מתענים בו, אפילו
הוראות השימוש ב'היתר עיסקא' לט. בכל הלואה, מכירה, קניה, שכירות, תיווך, הזמנת שירותים, וכן בכל שאר התחיבויות שבינו לבין כל אדם, שיש בהם חשש ריבית,
ז. כפי שהתבאר, מותר לסוך שמן על גוף התינוק בשבת, וכשסך – ישפוך את השמן על גוף התינוק וימרח אותו ביד, או אפילו בצמר גפן
יז לֹֽא־אָמ֥וּת כִּֽי־אֶחְיֶ֑ה וַֽ֝אֲסַפֵּ֗ר מַֽעֲשֵׂ֥י יָֽהּ׃ יח יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃ יט פִּתְחוּ־לִ֥י שַֽׁעֲרֵי־צֶ֑דֶק אָֽבֹא־בָ֗֝ם אוֹדֶ֥ה יָֽהּ׃ כ זֶֽה־הַשַּׁ֥עַר לַֽיְיָ֑ צַ֝דִּיקִ֗ים יָבֹ֥אוּ בֽוֹ׃ כא אֽ֭וֹדְךָ כִּ֣י עֲנִיתָ֑נִי וַתְּהִי־לִ֗֝י לִֽישׁוּעָֽה׃ כב אֶ֭בֶן מָֽאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָֽ֝יְתָ֗ה
https://2halachot.org/wp-content/uploads/2025/02/טז-הפרשה-בקצרה-בשלח.pdf
https://2halachot.org/wp-content/uploads/2025/02/הפטרה-מבוארת-בשלח.pdf
השער הרביעי, שער הבטחון פרק שלישי יש פעמים שאדם מרויח ממון רב על ידי סיבות שונות, וכגון על ידי שקיבל ירושה גדולה, והוא חושב שזה
ז. המספר לשון הרע עובר לפעמים באיסור 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אם בפניו מדבר עמו שלום, ושלא בפניו מגנה אותו, וכל שכן אם מזהיר
כ. פתח שאין בגובהו עשרה טפחים פטור ממזוזה. והיינו שמונים סנטימטר. ורוחב הפתח צריך שיהיה לפחות ארבעה טפחים, שהם שלשים ושנים סנטימטר. ואם יש בגובהו
(כג) וְקִבֵּל֙ הַיְּהוּדִ֔ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־הֵחֵ֖לּוּ לַֽעֲשׂ֑וֹת וְאֵ֛ת אֲשֶׁר־כָּתַ֥ב מָרְדֳּכַ֖י אֲלֵיהֶֽם׃ (כד) כִּי֩ הָמָ֨ן בֶּֽן־הַמְּדָ֜תָא הָֽאֲגָגִ֗י צֹרֵר֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים חָשַׁ֥ב עַל־הַיְּהוּדִ֖ים לְאַבְּדָ֑ם וְהִפִּ֥ל פּוּר֙ ה֣וּא הַגּוֹרָ֔ל לְהֻמָּ֖ם
יג וַיִּקַּ֨ח בֹּ֤עַז אֶת־רוּת֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַיָּבֹ֖א אֵלֶ֑יהָ וַיִּתֵּ֨ן ה֥' לָ֛הּ הֵֽרָי֖וֹן וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן׃ יד וַתֹּאמַ֤רְנָה הַנָּשִׁים֙ אֶֽל־נָעֳמִ֔י בָּר֣וּךְ ה֔' אֲ֠שֶׁר לֹ֣א הִשְׁבִּ֥ית לָ֛ךְ גֹּאֵ֖ל
בביאור מידת הענווה הנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך עיקר הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה. הנה כלל
משנה ז: מֵאָה טֶבֶל מֵאָה חֻלִּין, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד. מֵאָה טֶבֶל מֵאָה מַעֲשֵׂר, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד. משנה ז: משנתנו עוסקת בדין תערובת של טבל, חולין
משנה ה: אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת (בַּמִּקְדָּשׁ), שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים. וְתֵשַׁע
משנה ז: שְׁלשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְכָנַס נָשׂוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי,
משנה ה: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ חִטִים וְהֵבִיא עָלֶיהָ שְׂעוֹרִים, חַיָּב. תְּבוּאָה וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶבֶן, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה לַמַּשּׂאוֹי. לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִים וְהֵבִיא
משנה ו: דָּם הַנִּתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין, חַיָּב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא. אֲבָל יֶשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא, פָּטוּר
משנה ב: חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִין טְהוֹרִין וּמְינֵקֶת בְּתוֹכָהּ, מֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל וּנְתוּנָה בְאֹהֶל הַמֵּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין, וּמְינֵקֶת טְמֵאָה. וּבֵית הִלֵּל
פרשת כי תבוא "לא ביערתי ממנו בטמא" (דברים כו יד) מצוות לא תעשה, שלא לאכול מעשר שני בטומאה, אפילו בירושלים, עד שיפדה. ועל זה נאמר
(צג) לְ֭עוֹלָם לֹֽא־אֶשְׁכַּ֣ח פִּקּוּדֶ֑יךָ כִּ֥י בָ֗֝ם חִיִּיתָֽנִי׃ (צד) לְֽךָ־אֲ֭נִי הֽוֹשִׁיעֵ֑נִי כִּ֖י פִקּוּדֶ֣יךָ דָרָֽשְׁתִּי׃ (צה) לִ֤י קִוּ֣וּ רְשָׁעִ֣ים לְאַבְּדֵ֑נִי עֵֽ֝דֹתֶ֗יךָ אֶתְבּוֹנָֽן׃ (צו) לְֽכָל־תִּ֭כְלָה רָאִ֣יתִי קֵ֑ץ רְחָבָ֖ה
יד לָכֵ֛ן הִנֵּֽה־יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וְלֹֽא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ חַי־יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶֽעֱלָ֛ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ טו כִּ֣י אִם־חַי־יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶֽעֱלָ֜ה אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וּמִכֹּל֙ הָֽאֲרָצ֔וֹת
(יז) וַיְקֹנֵ֣ן דָּוִ֔ד אֶת־הַקִּינָ֖ה הַזֹּ֑את עַל־שָׁא֖וּל וְעַל־יְהֽוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃ (יח) וַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר׃ (יט) הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּֽמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָֽפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים׃
וּלְעוֹלָם זָכוֹר יִזְכֹּר הָאָדָם שֶׁהוּא עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּפֵרְשׁוּ הַמְּפָרְשִׁים אֶת הַמִּלִּים 'דִּין וְחֶשְׁבּוֹן', שֶׁבְּיוֹם הַדִּין שׁוֹאֲלִים
אחד מקניני התורה – 'בשמיעת האוזן', כמו שכתוב "שמעו ותחי נפשכם", כי חוש השמיעה, מה שהוא שומע מאדם חי, פועל יותר ממה שרואה אותו דבר
https://2halachot.org/wp-content/uploads/2024/06/מסכת-אבות-פרק-ו.pdf
יז) היה לו חוב ביד אחרים, שהיה אדם אחר חייב ממון לאדם הבא לקדש את האשה, ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי
יש פוסקים הסוברים שכבר מתחילת השנה השביעית אסור למלוה לתבוע את החוב [אף שאין החוב נשמט עד סוף השנה השביעית], ולכן יש המהדרים לכתוב פרוזבול
שער התבונה / פרק יד וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם אֶת גֹּדֶל עֲנִיּוּתוֹ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, לֹא יִהְיֶה לוֹ בַּמֶּה לְּהִתְגָּאוֹת. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: דְּדָא חָסֵר מַה
(יג) שני וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת-הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל-מֹשֶׁ֔ה מִן-הַבֹּ֖קֶר עַד-הָעָֽרֶב: וַיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת-הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל-מֹשֶׁ֔ה מִן-הַבֹּ֖קֶר עַד-הָעָֽרֶב: וַהֲוָה
1. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד מצוות עשה: לייחד את ה' ולהאמין שהוא האלוקים היחיד ללא שום שיתוף. שנאמר 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה'
כד) קמץ, ונתן הקומץ למעלה על השלחן כנגד גובה מערכת לחם הפנים, קִדְּשׁוֹ השלחן להפסל [-לענין זה שייפסל אם ילון כל הלילה], אבל אינו מקדשו ליקרב,
תורת הבית / פרק ו יש מעלה עצומה מאד בלימוד המשניות, כיון שזהו היסוד לתורה שבעל פה. ואמרו, שאשר בן יעקב אבינו הוא הממונה למעלה
פסוקי דזמרה בָּרוּךְ ה' שֶׁאָמַר שייברא העולם וְהָיָה (-ונהיה) הָעוֹלָם – שבמאמרו ברא את העולם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ ה' שהוא אוֹמֵר וְעֹשֶׂה – שמקיים הבטחותיו,
